אם יש תשתית בספרד שמעוררת רגשות מעורבים, זו ה־AVE. מצד אחד, חייבים להודות שהרכבת המהירה היא אבן דרך בהנדסה המודרנית, ונסיעה ממדריד לברצלונה בפחות משלוש שעות היא ללא ספק משהו שלפני עשרים שנה היה נראה לנו מדע בדיוני. אבל כמובן, כמו כל דבר במדינה הזאת, גם ה־AVE הייתה מקור למחלוקות, לאיחורים, ובעיקר להמון בטון.
מיזם ה־AVE התחיל בציפיות גדולות. הוא היה אמור להיות החיבור שיאחד את כל ספרד, מצפון לדרום וממזרח למערב. אבל כרגיל, הדברים לא התנהלו בדיוק לפי התוכנית. כמה קווים נבנו בהתלהבות רבה יותר מאשר בשכל ישר, וכיום יש לנו תחנות AVE במקומות שעוברות בהם יותר עיזים מנוסעים. מה שכן, התחנות מרשימות, כולל שיש מבריק והכול, גם אם הרכבת עוברת רק פעם ביום... אם בכלל.
ואז יש שדות התעופה. בשלב מסוים בעשורים האחרונים עלה בדעתו של מישהו שספרד צריכה עוד שדות תעופה, גם אם התנועה האווירית לא ממש הצדיקה זאת. כך הגענו לשדות תעופה רפאיים אמיתיים, כמו שדה התעופה המפורסם של קסטיון, שבמשך שנים לא היה בו אפילו מטוס אחד, אבל המסלול, אין מה לומר, היה ללא רבב. תשתיות מהסוג הזה היו מושא ללעג ולביקורת, אבל הן גם משקפות את האובססיה הלאומית לבנות, גם כשלא תמיד ברור לנו כל כך בשביל מה.