לאחר מלחמת האזרחים ובעשורים שבאו אחריה, חוותה ספרד את מה שיש המכנים "הנס הכלכלי". התשתיות החלו להתרבות בקצב מסחרר, ומכיוון שהמכונית הפכה לסמל ההצלחה האישית, הוחלט שצריך לבנות כבישים מהירים. הרבה כבישים מהירים. יש כפר בהרים שגרים בו רק עשרה אנשים? אז בואו נבנה עד אליו כביש מהיר בן ארבעה נתיבים!
שנות השישים והשבעים היו תקופת פריחה בסלילת כבישים. כל פוליטיקאי שכיבד את עצמו חנך כביש או גשר עם סרט צבעוני וחיוך גדול, גם אם לפעמים כמעט לא הייתה תנועה באזור. האספלט הפך לדת החדשה של הקדמה, וספרד נסללה מצפון לדרום, עם יותר כבישים מאשר בבית של שרברב.
המעניין הוא שלמרות כל המאמץ, כמה מהכבישים המהירים האלה תוכננו באלתור הספרדי הטיפוסי. תוואים שהתפתלו בלי הרבה היגיון, תחנות אגרה שצצו במקומות הכי פחות מתאימים, וחיבורים ש... ובכן, יותר משחיברו, ניתקו. אבל לפחות הייתה לנו אשליה שהקדמה מתקדמת, גם אם לא ידענו בדיוק לאן.