כיום ספרד עדיין מדינה של עבודות בנייה. לאן שלא תלכו, תמיד תיתקלו בכביש בבנייה, בכיכר בתהליך "שיפור" או בתחנת רכבת חצי גמורה. אבל למרות האיחורים, הבירוקרטיה והתקציבים המזנקים, יש דבר אחד שלא משתנה: האופטימיות הספרדית.
משום מה, אנחנו ממשיכים להאמין שלמרות הכול, הדברים יסתדרו בסוף. ולא פעם הם אכן מסתדרים. לא תמיד בזמן, ולא בתוך התקציב, אבל הנה, העבודות מסתיימות... מתישהו. כאילו יש לנו יחסי אהבה־שנאה עם התשתיות: אנחנו מתלוננים על האיחורים ועל אי־הנוחות, ובו בזמן לא יכולים שלא להתגאות כשאנחנו רואים את התוצאה הסופית, גם אם זה לקח פי שניים מהמתוכנן.
נוסף על כך, בשנים האחרונות התחלנו להתעניין יותר באיכות הסביבה ובקיימות, מה שהוסיף ממד חדש לתשתיות שלנו. העבודות כבר לא צריכות להיות רק שימושיות, הן גם חייבות להיות "ירוקות". אלא שכמובן, בדרך העשייה הטיפוסית שלנו, זה לא אומר שנפסיק לבנות. רק שעכשיו אנחנו מוסיפים פה ושם לוח סולארי ושביל אופניים כדי להצדיק את זה.