וכאן נכנסת ההשוואה למדינות אחרות, כי אם יש משהו שהספרדים אוהבים, הרי זה להשוות את עצמנו לאחרים, במיוחד כשאפשר להצדיק למה אנחנו עושים הכול נכון — אף שבפנים אנחנו יודעים שלא. בעוד שבמדינות כמו גרמניה או צרפת משקיעים כבר עשרות שנים בייעור מחדש, באנרגיה ירוקה ובתחבורה בת־קיימא, בספרד העדפנו להשקיע במשהו הרבה יותר מוצק: בטון.
ניקח לדוגמה את המדינות הנורדיות. שוודיה, נורווגיה ופינלנד הן אלופות בהגנת היערות שלהן וביצירת ערים בנות־קיימא. בינתיים, בספרד החלטנו שהייעוד שלנו הוא לבנות כיכרות תנועה. למעשה, אילו היה פרס עולמי לצפיפות כיכרות תנועה לקילומטר רבוע, ספרד הייתה זוכה בו בלי ספק. לכל צומת קטן מגיעה כיכר משלו, רצוי מקושטת בפסל שאיש לא מבין, בעוד עצים ושטחים ירוקים נראים כמותרות מיותרות.
ובעניין התחבורה בת־הקיימא, ובכן, בערים כמו קופנהגן או אמסטרדם מקדמים שימוש באופניים כבר עשרות שנים, והתחבורה הציבורית יעילה וזולה. ובספרד? כן, התקדמנו קצת, אבל אנחנו עדיין אובססיביים למכוניות. במקום לצמצם את התנועה בערים שלנו, בנינו עוד נתיבים ועוד חניונים, כאילו זה מה שיפתור את בעיות הזיהום.
ואז מגיע עניין המיחזור. במדינות כמו גרמניה, מיחזור הוא כמעט דת. יש להן מערכות יעילות וברורות להפרדת פסולת, והאזרחים מודעים היטב לנושא. בספרד, לעומת זאת, מיחזור הוא יותר מעשה אמונה. אנחנו מציבים פחים צבעוניים, אבל אף פעם לא לגמרי בטוחים שאנחנו זורקים את הדברים למקום הנכון. וכמובן, היעדר מעקב וקנסות גורם לכך שלא פעם הכול מתערבב שוב במטמנה.