הגענו להווה, והפתעה: איכות הסביבה היא נושא רציני. לפחות בתיאוריה! ספרד, כמדינה אירופית טובה, חתמה על כל אמנה אפשרית להגנת הטבע, למאבק בשינוי האקלים ולהפחתת פליטות הפחמן הדו־חמצני. אם נקשיב לנאומים הרשמיים, נוכל לחשוב שאנחנו חיים בגן העדן האקולוגי של הים התיכון. אבל שוב, המציאות לא ממש דומה למילים.
כיום אהבתנו לאספלט עדיין איתנה. נכון שהקמנו פארקים לאומיים ואזורים מוגנים, אבל זה לא אומר שוויתרנו על הצורך לבנות ולנגוס בשטחים. למעשה, אחד התחביבים הלאומיים הגדולים הוא לצפות בעוד ועוד בנייה כובשת שטח בקצב מסחרר, בזמן שהדוחות על מדבור ועל אובדן המגוון הביולוגי נערמים במגירה נשכחת כלשהי.
כך גם בשרפות היער. בכל קיץ היערות הספרדיים בוערים, ואף שהגורמים לכך רבים, אי אפשר להכחיש שלהזנחה ולשיטות יערנות לקויות יש תפקיד חשוב. ומה אנחנו עושים אחרי כל שרפה גדולה? נוטעים מחדש, כמובן, אבל בלי הרבה תכנון. ואם בדרך אנחנו מוצאים גם שטח מוצלח לשכונה חדשה, מי כבר יכול לומר לא?
אבל לא הכול שלילי. לפחות הפכנו למומחים במיחזור תירוצים. כשמישהו מבקר אותנו על בנייה קרובה מדי לחוף, על ייבוש נהרות או על ערים מלאות מכוניות, תמיד יש לנו תשובה מוכנה: "אנחנו עובדים על זה". וכך, שנה אחר שנה, אנחנו ממשיכים לעבוד על קיימות, בזמן שהערים שלנו מוסיפות להתרחב והשטחים הירוקים הופכים לזיכרונות בלבד.