כבר במחצית השנייה של המאה העשרים, ובייחוד עם בוא הדמוקרטיה והפתיחה הכלכלית, חוותה ספרד את מה שמכונה "בום הנדל״ן". כאן היחסים שלנו עם הסביבה הגיעו לרמה של טלנובלה. בזמן שמדינות אחרות התחילו לדבר על שימור ועל הגנת השטחים הטבעיים שלהן, בספרד החלטנו שהדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות בחופים הבתוליים שלנו הוא למלא אותם בדירות נופש.
ומה נגיד על ההרים? גם להם התאים יותר כביש אספלט טוב, שיאפשר לתושבי הערים להגיע במהירות ברכבי השטח שלהם לטיול רגלי — כמובן, עם תרמיל ממותג ובלי יותר מדי מגע עם טבע אמיתי. כי בואו נהיה כנים: בספרד אנחנו מעדיפים להתפעל מהנוף מרחוק, רצוי ממרפסת עם בירות וטאפאס, על פני צלילה ממש לתוך הטבע והתלכלכות בבוץ.
רצועת החוף הספרדית, במיוחד בקוסטה דל סול ובקהילה האוטונומית ולנסיה, הפכה לניסוי אדריכלי שמטרתו, כך נדמה, הייתה לבדוק כמה גושי דירות אפשר לבנות בקילומטר רבוע. הים היה שם, כן, אבל רק כרקע לסלפי. לפעמים אפילו התקבל הרושם שהחופים לא נועדו להנאה, אלא כדי שיהיה מקום טוב לבנות בו. ואם תוך כדי הרסנו דיונות, כרתנו עצים ופינינו שחף כזה או אחר — נו, מה כבר אפשר לעשות.