הייתה תקופה שבה ספרד הייתה גן עדן טבעי של ממש. אם נחזור כמה מאות שנים לאחור, לפני שנדלקנו על הרעיון להקים שכונות מגורים בכל פינת חוף, הארץ הזאת הייתה מכוסה יערות עבותים, שדות פוריים ונהרות צלולים. בימי הביניים, למשל, נופי חצי האי האיברי היו מושא לקנאתה של אירופה. היה לנו הכול: הרים אדירים, חופים בתוליים ועמקים רחבי ידיים שבהם בעלי החיים הסתובבו בחופשיות.
אבל, כספרדים טובים, לא לקח לנו זמן רב להבין שהטבע יפה... כל עוד הוא לא מפריע. עם בוא התיעוש התחלנו להבין שהעניין הזה של דו־קיום עם הטבע לא ממש מתאים לנו. אז התחלנו לכרות יערות בלי חשבון, לבנות סכרים וכמובן לסלול כל מה שאפשר. משום מה, האספלט נראה שימושי יותר מכל סוג של מגוון ביולוגי.
כמובן, גם את מנת הזיהום הנכבדה שלנו קיבלנו, באדיבות המפעלים והיעדר הפיקוח הסביבתי. אבל רגע, מי בכלל חשב על הסביבה באותם ימים? העיקר היה להניע את הכלכלה, ואוויר נקי ונהרות נטולי רעלים היו מותרות מיותרות. בואו נהיה מציאותיים: בשבילנו, להציל את כדור הארץ היה רעיון מתקדם מדי. עדיף להשאיר את זה לדורות הבאים, שבטוח יעשו את זה טוב מאיתנו. ספוילר: גם הם לא ממש הצטיינו.