אם נשווה את תרבותנו לתרבות של ארצות אחרות, קשה שלא להרגיש מעט קנאה. צרפת, למשל, ממשיכה להיות מוקד הקולנוע האישי, עם תעשיית קולנוע שמקבלת תמיכה רצופה מהמדינה ומפיקה סרטים שמוקרנים וזוכים לתשואות בפסטיבלים הבין־לאומיים החשובים. איטליה, למרות בעיותיה שלה, עדיין מחזיקה במסורת עשירה של קולנוע ואמנות, המשתקפת בהפקה מתמשכת של סרטים איכותיים ותערוכות אמנות עכשווית.
בבריטניה הספרות עדיין מהווה כוח רב עוצמה, עם מחברים שמתורגמים ונקראים ברחבי העולם. אפילו בארצות הברית, שבה תרבות ההמונים שלטה במשך עשורים, עדיין יש מקום לקולנוע עצמאי, למוזיקה אלטרנטיבית ולספרות אוונגרדית.
לעומת זאת, התרבות הספרדית נדמית כשקועה במעין תרדמה. הספרות שלנו, אף שהיא ממשיכה להעמיד מחברים גדולים, אינה זוכה לנראות הבין־לאומית שהייתה לה פעם. בקולנוע, אף שיש לנו דמויות כמו אלמודובר שממשיכות להיות רלוונטיות בעולם, רוב ההפקה הקולנועית שלנו נשלטת בידי קומדיות פשטניות או דרמות היסטוריות, שגם כשביצוען מוצלח לפעמים, אינן מצליחות לחצות את גבולותינו.
זה לא אומר שאין לנו כישרון או יכולת. ספרד עדיין מלאה יוצרים בעלי יצירתיות עצומה ויכולת להפיק יצירות בעלות ערך רב. הבעיה היא שהמערכת התרבותית שבה הם פועלים אינה מספקת להם את התמיכה או הנראות הנחוצות כדי לשגשג. בעוד שבארצות אחרות ממשלות משקיעות בתרבות כאמצעי להפגנת עוצמה רכה, בספרד נדמה שהתרבות נדחקה לתפקיד משני.