וכך הגענו להווה. אחרי האופוריה התרבותית של שנות השמונים והתשעים, היכן אנחנו עכשיו? ובכן, אם נשפוט את תרבותנו לפי שוברי הקופות של העשורים האחרונים, נדמה שטורנטה הוא השגריר הלא רשמי שלנו. אין ספק שהדמות הזאת, שיצר סנטיאגו סגורה, היא פרודיה קיצונית על הסטריאוטיפים הספרדיים הגרועים ביותר: שוביניסטית, גזענית, בורה ובעיקר עצלנית ללא תקנה. אבל הדבר המדאיג ביותר בטורנטה אינו עצם קיומו כדמות, אלא ההצלחה ההמונית שזכה לה.
מה שטורנטה משקף הוא את המשיכה של הספרדים לגרוע ביותר שבתוכנו. בעוד שארצות אחרות, כמו צרפת ואיטליה, שמרו על תרבות קולנוע המבוססת על יופי, תחכום וחדשנות, בספרד החלטנו לאמץ את השאננות ואת הגרוטסקה. מה זה אומר עלינו שטורנטה הייתה אחת מסדרות הסרטים המצליחות ביותר בקולנוע הספרדי?
זה לא אומר שאין לנו אמנים גדולים בהווה. עדיין יש יוצרים שממשיכים לאתגר מוסכמות וליצור יצירות איכותיות מאוד, בקולנוע, בספרות ובאמנות. אבל היוצרים האלה נראים מנותקים יותר ויותר מן הקהל הרחב, שמעדיף לצרוך מוצרי תרבות שבמקרה הטוב הם בינוניים ובמקרה הרע הם פשוט מזיקים לתרבות.
גם המוזיקה עברה שינוי. אף שהפלמנקו נותר אחד מעמודי התווך התרבותיים של ספרד, הרגאטון והמוזיקה האורבנית השתלטו על מצעדי הלהיטים. בעוד שבארצות אירופיות אחרות הפופ, הרוק וסוגות אחרות שומרים על רלוונטיות תרבותית מסוימת, בספרד נדמה שהמוזיקה הצטמצמה לנוסחה חזרתית של מקצבים קלים ומילים שרק לעיתים רחוקות מציעות משהו מעבר לשטחיות.