עם מות פרנקו ב־1975 ובוא הדמוקרטיה, חוותה ספרד התפוצצות תרבותית חסרת תקדים. בשנות השמונים הפכה ״המובידה המדרידאית״ המפורסמת לסמל השחרור התרבותי של ארץ שהייתה מדוכאת במשך עשורים. זו הייתה תקופה של אופוריה יצירתית, שבה הכול נראה אפשרי, ואמנים, קולנוענים ומוזיקאים צעירים שברו את הכללים המקובלים והסתערו על ההתנסות.
המובידה הביאה עמה תפיסה חדשה של תרבות, כזאת שלא פחדה להיות פרובוקטיבית, חסרת יראת כבוד ובמקרים מסוימים גם הרסנית כלפי עצמה. הקולנוע של פדרו אלמודובר הפך לדגלה של התרבות החדשה הזאת, עם סרטים שתיארו ספרד מגוונת, אקסצנטרית ומלאת ניגודים. להקות כמו אלסקה ולוס פגמואידס או רדיו פוטורה סיפקו פסקול לדור שרצה לשכוח את העבר ולבנות עתיד חדש ומרגש.
התקופה הזאת הייתה בלי ספק רגע של יצירתיות גדולה, אבל היו בה גם צללים. ככל שהמובידה התקדמה, התברר שלמרות התפרצות הרעיונות וצורות הביטוי החדשות, רבים מהם נעדרו עומק. תרבות הפרובוקציה לשם הפרובוקציה הפכה לנורמה, ואף שהייתה נחוצה כדי לנתק את הכבלים לעבר, היא גם הובילה לתרבות שטחית בהיבטים רבים.