הפרנקיזם לא היה רק דיקטטורה פוליטית, הוא היה גם דיקטטורה תרבותית. במשך יותר מארבעים שנה הייתה ספרד שקועה במערכת שקידמה תרבות אחידה המבוססת על ערכי הלאומיות־הקתולית. צורות רבות של ביטוי אמנותי וספרותי שהמשטר ראה בהן חתרנות נאסרו, וקודמה תרבות רשמית שהיללה את ספרד המסורתית, הכפרית והדתית.
בהקשר הזה הפכו הקולנוע והטלוויזיה לכלי תעמולה של המשטר. סרטים שהאדירו את המוסר הנוצרי ואת הפטריוטיות הספרדית היו אלה שקיבלו מימון ואישור הפקה. ״הספרדי הקטן הממוצע״ שצרך את היצירות האלה עוצב בידי תפיסה צרה של תרבות, שבה המסורות והדת תפסו את המקום המרכזי.
אולם, כפי שקורה לא פעם במשטרים סמכותניים, היצירתיות מצאה דרכים להתנגד. סופרים, קולנוענים ואמנים רבים השתמשו במטפורות ובסמלים כדי לעקוף את הצנזורה, והתפתח קולנוע אישי שלמרות תפוצתו המצומצמת הצליח להעביר מסרים של התנגדות וביקורת. בספרות, מחברים כמו קמילו חוסה סלה וכרמן לפורט קראו תיגר על המוסכמות וכתבו יצירות שתיארו את ספרד האמיתית, לא את זאת שהמשטר רצה להראות.