מות פרנקו ב־1975 והמעבר הדמוקרטי שבא אחריו הביאו לא רק שינוי פוליטי אלא גם שינוי כלכלי משמעותי. ממשלות הדמוקרטיה שזה עתה נולדה ניצבו מול אתגר כפול: לייצב את המערכת הפוליטית ולחדש כלכלה שעדיין נשאה את צלקותיהם של עשורים של בידוד ותת־פיתוח. בשנות השמונים, עם ההצטרפות לקהילה הכלכלית האירופית — היום האיחוד האירופי — ב־1986, החלה ספרד לקבל סכומי כסף גדולים מקרנות לכידות, שנועדו לחדש את תשתיותיה ולצמצם את הפער בינה לבין ארצות אירופיות אחרות.
הכספים האירופיים האלה אפשרו לבנות כבישים מהירים, לחדש שדות תעופה ולשפר את התשתיות הדרושות למשיכת השקעות נוספות. אבל, כפי שקורה לא פעם, הדרך לא הייתה כולה שושנים. הליברליזציה של הכלכלה הביאה עמה גם ארגון מחדש קשה של התעשייה. מפעלים רבים נסגרו ואלפי עובדים איבדו את משרותיהם. זו הייתה תקופה של מחאות ושביתות, בעיקר באזורי תעשייה כמו אסטוריאס או חבל הבסקים, שבהם סגירת המכרות והמפעלים פגעה עמוקות בכלכלות המקומיות.
בשנות התשעים המשיכה ספרד בתהליך המודרניזציה, ולבסוף, ב־1999, הצטרפה למיזם האירו, אף שהמטבע הפיזי נכנס למחזור רק ב־2002. האירו הביא יציבות מוניטרית, אבל גם אתגר חדש: כבר לא הייתה לנו שליטה במדיניות המוניטרית שלנו. המשמעות הייתה שבעת משבר לא נוכל לפחת את המטבע כדי להפוך את היצוא שלנו לתחרותי יותר, עניין שהיה עתיד להיות מכריע בטלטלה הכלכלית הגדולה הבאה שהמתינה לנו: משבר 2008.