שורשיה של הכלכלה הספרדית נמצאים בתקופת האימפריה, כשהיינו בעליו של חצי עולם וזהב מאמריקה הגיע בחופנים. אבל, כפי שקורה לאימפריות, החגיגה נגמרה, ואיתה ההגמוניה הכלכלית שלנו. המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה היו תקופות של שקיעה בספרד, הן פוליטית והן כלכלית. אף שהיינו מעצמה עולמית, ניהול המשאבים שלנו היה, בלשון המעטה, אסוני. הזהב שהגיע מאמריקה לא הושקע בתעשיות יצרניות או בשיפור התשתית הלאומית, אלא בוזבז על מלחמות אינסופיות ועל אורח חיים מלכותי שכמעט לא היה קשור למציאות הכלכלית של הארץ.
כשארצות אירופיות אחרות, כמו אנגליה והולנד, הניחו את היסודות למהפכות התעשייתיות שלהן, ספרד נותרה לכודה בכלכלה חקלאית, פיאודלית ובלתי שוויונית מאוד. בעלי האדמות שמרו על שליטה בשטחים עצומים, בעוד שמרבית האוכלוסייה התקיימה בעוני. שיטת האחוזות הגדולות הייתה בלתי יעילה ולא עודדה מודרניזציה, ולכן התיעוש הגיע באיחור ובאופן מקוטע.
המאה התשע־עשרה הייתה תקופה של משברים מתמשכים. בין מלחמות העצמאות במושבות, המלחמות הקרליסטיות וחוסר היציבות הפוליטית הפנימית, לספרד לא היו זמן או משאבים לבניית בסיס כלכלי איתן. בתחילת המאה העשרים הייתה הכלכלה הספרדית עדיין חקלאית במידה רבה, ופיגרה מאוד אחרי המעצמות האירופיות הגדולות מבחינת תיעוש.
תחילה עם הדיקטטורה של פרימו דה ריברה, ואחר כך עם מלחמת האזרחים (1936–1939) והדיקטטורה הארוכה של פרנקו, סבלה הכלכלה הספרדית מעשרות שנים של בידוד בין־לאומי ומשק סגור. בניסיון להפוך את ספרד למספקת את צורכי עצמה, סגר משטר פרנקו את הארץ לסחר חוץ, מה שהוביל לכלכלה קפואה, למחסור במוצרים ולתשתיות מיושנות. זו הייתה התקופה שבה הספרדים נאלצו ללהטט כדי להשיג מוצרי יסוד ולשרוד במערכת כלכלית שהוחזקה בסיכות.
רק בשנות השישים התחילה ספרד להיפתח לעולם. הנס הכלכלי של העשור הזה, שהונע בידי תיירות והשקעות זרות, חילץ את ספרד מן הבור שבו הייתה במשך עשורים. התיירים האירופים, עם המטבעות החזקים יותר שלהם, מצאו בחופי ספרד גן עדן במחיר נגיש, וכסף החל לזרום לכלכלה הספרדית. הדבר הזה, לצד מאמץ לחדש את התעשייה והחקלאות, אפשר לספרד להתחיל לצמוח כלכלית, אף שנותרה ארץ בעלת אי־שוויון גדול.