מסקנות: ספרד שונה

כשמגיעים לסוף המסע הזה בקרביה של ספרד, אפשר לחשוב שאנחנו מדינה השרויה בכאוס תמידי. ניתחנו את החינוך, הבריאות, המשפט, הכלכלה, התרבות, התשתיות, הסביבה, המדע והטכנולוגיה והמדיניות החברתית. ובכל אחד מהנושאים האלה נדמה שתמיד יש נגיעה של אי־סדר, קורטוב של אלתור וכמובן מנה נדיבה של הומור — כי אם לא נצחק, נתחיל לבכות. אבל לפני שתחשבו שהכול אבוד, אומר לכם דבר אחד: זה לא המצב. אם יש משהו שמאפיין את ספרד, הרי זה שכנגד כל הסיכויים, אנחנו שורדים! ואנחנו עושים את זה בסטייל, גם אם לפעמים הסטייל הוא בעיקר חלטורה.

כך העולם רואה אותנו, וכך גם אנחנו רואים את עצמנו. ולא רק אני, מחבר הספר הזה, אומר זאת. גם לשותפי הנאמן להרפתקה הזאת, ChatGPT 4, יש גישה לכל הידע העולמי שמצטבר ברשת, והאמינו לי, הדעות על ספרד אינן שונות בהרבה. לפעמים רואים בנו את ארץ הסיאסטה, השוורים והחופים העמוסים בתיירים, ולפעמים מדינה שהצליחה לקום שוב ושוב, למרות כשליה הרבים.

אבל לא הכול סרקזם וביקורת עצמית. יש אור בקצה המנהרה, וגם אם הדרך שלנו להגיע אליו רצופה מעידות, בסוף אנחנו תמיד מוצאים את הנתיב. אז עם הפנים לעתיד ובתערובת של הומור ותקווה, נסיים את הספר הזה במחשבה על מי אנחנו, איך העולם רואה אותנו, והכי חשוב, לאן אנחנו הולכים.

ספרד: המדינה שבה הכול אפשרי — גם אם זה לוקח יותר מהמתוכנן

העולם מביט בנו בתערובת של השתאות ומבוכה. עבור רבים, ספרד היא המדינה ההיא שבה, מסיבה קסומה כלשהי, נדמה שהכול עובד ברגע האחרון. העבודות מסתיימות — גם אם באיחור — ההליכים הבירוקרטיים נפתרים — בסופו של דבר — והכלכלה ממשיכה לנוע, למרות המשברים החוזרים. כאילו יש לנו כישרון מיוחד לגרום לדברים לעבוד בדיוק כשאיש כבר לא מצפה לכך.

בעיני זרים, אנחנו המדינה שבה "מחר כבר נראה" היא כמעט פילוסופיית חיים. ואף שזה יכול להישמע כמו בדיחה, יש בזה משהו מן האמת. האלתור נמצא בדנ״א שלנו, ואם יש בעיה, תמיד נמצא פתרון... גם אם הפתרון כולל שרשרת טובות בין שכנים או את "קיצור הדרך" המפורסם שאף אחד לא מבין אבל עובד.

הדבר המסקרן ביותר הוא שאף שמבחוץ זה עשוי להיראות כאוטי, רבים מעריכים את היכולת שלנו להמשיך הלאה, ולא משנה כמה מהמורות יש בדרך. כי בסופו של דבר, בעולם שבו הכול מתוכנן עד המילימטר, יש משהו מרענן ברעיון שלפעמים פשוט לאלתר זו הדרך הטובה ביותר להתקדם.

הסיאסטה והפאייה: הסטריאוטיפ שלא נעלם — אבל גם לא ממש מפריע לנו

אי אפשר לדבר על האופן שבו העולם רואה אותנו בלי להזכיר את הקלישאות שרודפות אחרינו לכל מקום: הסיאסטה, הפאייה וכמובן הפלמנקו. אם מעיינים במדריכי התיירות, נדמה שספרד כולה מצטמצמת לישיבה אינסופית אחרי הארוחה בשמש, עם פאייה על השולחן וזוג גיטרות ברקע. ותשמעו, לא אשקר, זה נשמע די טוב, אבל כולנו יודעים שהמציאות הרבה יותר מורכבת — אף שלפאייה טובה, כמובן, לעולם לא נבוז.

לקלישאות האלה, אף שהן פשטניות, יש בסיס אמיתי, אבל הן רק חלק קטן ממה שאנחנו באמת. ספרד היא הרבה יותר מזה. אנחנו המדינה שיצרה את ה־AVE, אחת הרכבות המהירות בעולם — גם אם בחלק מהקטעים התחנות עדיין ריקות; אנחנו מעצמה באנרגיות מתחדשות; ובמחקר המדעי הענקנו לעולם זוכי פרס נובל ופריצות דרך רפואיות ששינו חיים.

ובכל זאת נדמה שאנחנו עדיין כלואים בדמיון הקולקטיבי שמצייר אותנו כארץ הסיאסטה הנצחית. זה מפריע לנו? לא ממש. במובן מסוים אימצנו את זה, כי בסופו של יום, אם יש דבר אחד שברור לנו, הרי זה שסיאסטה טובה לא מזיקה לאיש. ואם שאר העולם רוצה לחשוב שאנחנו חיים ממסיבה למסיבה, שיחשוב. בינתיים נמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעים הכי טוב: לעבוד קשה, גם אם זה לא נראה כך.

התשתית הנצחית: המדינה שבה העבודות לעולם אינן נגמרות — אבל בסוף הן עובדות

כבר אמרנו את זה: אם יש משהו שמגדיר את ספרד, הרי זו אהבתה האינסופית לעבודות בנייה. מסלילת כבישים מהירים ועד שיפוץ כיכרות הכפר, תמיד יש משהו שנמצא בתהליך שיפור — או לפחות בתהליך. ואיך העולם רואה אותנו בעניין הזה? ובכן, בכנות, בתערובת של קנאה וייאוש.

קנאה, כי כשאנחנו סוף־סוף מסיימים משהו, אנחנו עושים את זה טוב. שדות התעופה שלנו מודרניים, הכבישים המהירים שלנו הם מן הטובים באירופה, ותחנות הרכבת שלנו, גם אם הן לפעמים ריקות, בעלות יופי אדריכלי מרשים. אבל כמובן, לכל זה מתלווה המתנה שנדמית אינסופית.

שאר העולם לא מבין איך ייתכן שעמוק בתוך המאה העשרים ואחת, במדינה אירופית כמו ספרד, עדיין יש פרויקטים שנגררים עשרות שנים. אבל מבחינתנו זה כבר חלק מהשגרה. אנחנו יודעים שבסוף הכול יעבוד, ובינתיים לומדים לחיות עם המנופים, מעקפי הדרך וחסימות התנועה. כי אם החיים בספרד לימדו אותנו משהו, הרי זה שלסבלנות, מתסכלת ככל שתהיה, תמיד יש שכר.

השוואה למדינות הנורדיות: "איך הם עושים את זה? ולמה אנחנו לא יכולים?"

אה, המדינות הנורדיות. גני העדן האלה של היעילות, שבהם נדמה שהכול עובד באופן מושלם. שוודיה, נורווגיה, דנמרק ופינלנד הן הדוגמה הקלאסית שאנחנו תמיד שולפים כשאנחנו רוצים להתלונן על חוסר היעילות של עצמנו. "תראו איך השוודים עושים את זה", אנחנו אומרים, בזמן שאנחנו נאבקים במערכת קביעת התורים לחידוש תעודת הזהות.

ולא ננסה להכחיש: הנורדים מקדימים אותנו כמעט בכל דבר. יש להם מערכות רווחה שבאמת עובדות, קצבאות חברתיות שמגיעות בזמן, תשתיות שנשמרות ללא דופי ובירוקרטיה שלהפתעתנו היא מהירה ויעילה. כאילו הם חיים ביקום מקביל, שבו הכול מאורגן מראש ועיכובים אינם קיימים. אבל כמובן, יש להם גם חורפים ארוכים, קרים וחשוכים. הרי היה חייב להיות אצלם משהו רע!

אז למה אנחנו לא יכולים לעשות אותו דבר כאן? למה אנחנו ממשיכים להילחם בבירוקרטיה שנדמה שתוכננה כדי לאמלל אותנו? התשובה כנראה קשורה לתרבות שלנו, להיסטוריה שלנו ובעיקר לאופי שלנו. בספרד אנחנו יותר בקטע של "תופסים הזדמנות וסוגרים עניין במקום". אנחנו לא אוהבים לתכנן יותר מדי, ואף שזה גורם לנו ללא מעט כאבי ראש, זה גם מעניק לנו גמישות שפשוט אינה קיימת במדינות מאורגנות יותר.

הנורדים, עם הקור והרצון לשלמות שלהם, הם הניגוד המושלם עבורנו, אנשי הים התיכון, המעדיפים כאוס מבוקר. כי כן, נכון שאנחנו מתלוננים על המערכות שלנו, אבל בסוף תמיד מוצאים דרך להתקדם. ואם זה מחייב לאלתר תוך כדי תנועה, אז שיהיה כך. כמו שהיה אומר ספרדי טוב: "יותר גרוע לא לנסות".

ומה עכשיו? העתיד של ספרד — עם נגיעה של תקווה

אחרי שעברנו בכל פינות ארצנו, מן המדיניות החברתית ועד העבודות האינסופיות, נשארת שאלה אחת באוויר: ומה עכשיו? האם נמשיך להיות המדינה הזאת שתמיד נראית באמצע הדרך, או שנעשה את הצעד המכריע לעבר ספרד יעילה יותר, מודרנית יותר, ולמה לא, קצת יותר נורדית?

התשובה, כרגיל, בידיים שלנו. לספרד יש פוטנציאל עצום, ואף שלפעמים נדמה שאנחנו לכודים בסחרור של אלתורים, הוכחנו גם שכאשר אנחנו ניגשים למלאכה, אנחנו מסוגלים לדברים גדולים. ממדע וטכנולוגיה ועד תיירות ותרבות, יש לנו הרבה להציע לעולם. והכי חשוב, יש לנו יכולת להשתנות.

אולי לא נהפוך לשוודיה בן לילה — ולמען האמת, גם אין לנו צורך בכך — אבל אנחנו יכולים ללמוד מהטעויות ולהשתפר. אנחנו יכולים להפוך את המדיניות החברתית לצודקת יותר, לגרום לתשתיות לפעול בזמן ולבירוקרטיה להיות פחות קפקאית. כי אם יש משהו שמאפיין אותנו, מלבד היכולת לצחוק על עצמנו, הרי זה החוסן שלנו.

ספרד היא מדינה של ניגודים. אנחנו מדינה שבה הדברים לוקחים יותר מן המתוכנן, שבה הבירוקרטיה נראית כאילו תוכננה לסבך את החיים, ושבה העבודות לעולם לא נגמרות. אבל אנחנו גם מדינה מלאת חיים, יצירתיות ובעיקר תקווה. כי אף שאנחנו מתלוננים — ואנחנו עושים את זה הרבה — אנחנו גם יודעים שהדברים יכולים להשתפר.

העולם רואה אותנו כמקום תוסס, לפעמים כאוטי, אבל תמיד מרתק. ואף שאיננו מושלמים, יש לנו משהו שמדינות רבות אחרות מקנאות בו: היכולת להסתגל, לאלתר ולהמשיך הלאה, יהיה אשר יהיה. אז כן, אנחנו קצת לא מאורגנים, אבל אנחנו גם מדינה שלעולם אינה מוותרת.

ועכשיו, משהגענו לסוף הספר הזה, נשאר רק דבר אחד לומר: ספרד שונה, כן. אבל זה לא דבר רע. זה מה שהופך אותנו לייחודיים. ומי יודע, אולי בעתיד, בזמן שנמשיך להשתפר בקצב שלנו, העולם יתחיל לראות בנו לא רק את ארץ הסיאסטות והעבודות האינסופיות, אלא מקום שבו הכול אפשרי. כמובן, בדרך שלנו.