הקצבאות החברתיות בספרד הן כמו גבינת גרוייר: מלאות חורים. נכון שמערכת הביטוח הלאומי מכסה מגוון צרכים, מפנסיות ועד אבטלה, אבל בפועל רבות מהקצבאות האלה אינן יעילות או מקיפות כפי שהן אמורות להיות. דוגמה ברורה היא מערכת דמי האבטלה. בתיאוריה, כל מי שמאבד את עבודתו אמור להיות זכאי לקצבה שתאפשר לו לחיות בזמן שהוא מחפש עבודה חדשה. בפועל, הדברים אינם פשוטים כל כך.
לפי נתוני שירות התעסוקה הציבורי הממלכתי, SEPE, בשנת 2022 רק 58% מהמובטלים הרשומים קיבלו קצבה כלשהי. המשמעות היא של־42% מהאנשים המובטלים אין גישה לשום סוג של סיוע, מה שמותיר אותם במצב פגיע. וזה עוד לא הכול: לא פעם הסכומים שמקבלים אינם מספיקים אפילו לצרכים הבסיסיים, במיוחד בערים הגדולות שבהן יוקר המחיה גבוה יותר.
ואז יש הפנסיות. ב־2022 הפנסיה הממוצעת בספרד הייתה בסביבות 1,100 אירו בחודש, אבל לא כל הגמלאים מקבלים את הסכום הזה. לפי דוח הביטוח הלאומי, נשים, שעבדו פחות שנים או במשרות פחות יציבות, מקבלות פנסיות נמוכות במידה ניכרת, כ־800 אירו בחודש בממוצע. במדינה שבה מחירי השכירות והשירותים הבסיסיים ממשיכים לעלות, גמלאים רבים בקושי גומרים את החודש.
כמובן, הממשלה הבטיחה לשפר את המערכת, אבל הבטחות לא משלמות חשבונות. בינתיים אנחנו ממשיכים לראות רבים מן המבוגרים שלנו תלויים בעזרת ילדיהם, או אפילו בצדקה, כדי לחיות בכבוד. מה הבעיה? הבירוקרטיה, היעדר תכנון ארוך טווח, ובמקרים מסוימים היעדר רצון פוליטי לשנות את הדברים מן היסוד.