המאה העשרים הייתה רכבת הרים עבור המדע בספרד. המלחמות, הדיקטטורה והמעבר לדמוקרטיה השפיעו מאוד על התפתחות המדע והטכנולוגיה במדינה — או על קיפאונם.
דור המדענים שלפני המלחמה
לפני מלחמת האזרחים היה לספרד דור של מדענים מבריקים שהחלו לתרום תרומות חשובות בתחומים מגוונים. דוגמה בולטת היא סנטיאגו רמון אי קחאל, חתן פרס נובל לרפואה בשנת 1906 על מחקריו במערכת העצבים. רמון אי קחאל היה חלוץ בחקר תאי העצב, ועבודתו נותרה יסוד במדעי המוח המודרניים.
דמות בולטת נוספת הייתה סברו אוצ׳ואה, ביוכימאי שגם הוא זכה בפרס נובל לרפואה, בשנת 1959, על תגליותיו בתחום סינתזת הרנ״א. אולם אוצ׳ואה, כמו מדענים אחרים בני זמנו, נאלץ לעזוב את ספרד בשל מלחמת האזרחים והמשטר הפרנקיסטי שבא אחריה.
המדע תחת שלטון פרנקו: הזדמנות אבודה
איור מקורי שנוצר בבינה מלאכותית; פרשנות אמנותית ולא צילום תיעודי.
שלטונו של פרנסיסקו פרנקו בשנים 1939–1975 היה תקופה אפלה למדע בספרד. אף שהמשטר קידם מודרניזציה תעשייתית בשנותיו האחרונות, המדע והמחקר סבלו תחת דיקטטורה שלא העריכה חשיבה ביקורתית או חדשנות. היעדר השקעה במחקר ובפיתוח, בשילוב דיכוי פוליטי ותרבותי, אילץ מדענים רבים להגר כדי להמשיך בעבודתם. "בריחת המוחות" הזאת הותירה את המדינה בלי כמה מכישרונותיה המבטיחים ביותר במשך עשרות שנים.
אף שהייתה התקדמות מסוימת בתקופת הדיקטטורה, כמו הקמת מוסדות ובהם המועצה העליונה למחקר מדעי, CSIC, ב־1939, המדע הספרדי נותר מאחור בהשוואה למדינות אירופיות אחרות וכמובן לארצות הברית, שבמחצית השנייה של המאה העשרים הפכה למוקד המחקר המדעי והטכנולוגי העולמי.
המעבר לדמוקרטיה והדמוקרטיזציה של המדע
עם מותו של פרנקו ובוא הדמוקרטיה, החלה ספרד בתהליך מודרניזציה בכל תחומי החברה, לרבות המדע. בשנות השמונים החלו המדע והטכנולוגיה לקבל יותר תמיכה מהמדינה, וספרד החלה להשתלב בקהילה המדעית הבינלאומית.
ההצטרפות לקהילה הכלכלית האירופית ב־1986 הייתה זרז להתקדמות המדעית, שכן ספרד החלה לקבל מימון ולהשתתף בתוכניות מחקר אירופיות. זה היה צעד מכריע בניסיון להדביק את המדינות המתקדמות יותר באירופה מבחינה מדעית וטכנולוגית.