לדבר על ביטחון בספרד פירושו לחזור מאות שנים לאחור, כאשר ערים וכפרים היו תלויים בהגנה עצמית. במשך מאות שנים היה הביטחון בידי כוחות מקומיים קטנים, ובמקרים רבים בידי האזרחים עצמם, שהגנו על בתיהם ועל אדמותיהם. האלגואסילים, בעלי תפקיד שמקורם בימי הביניים, היו אחראים לשמירת הסדר, אבל המשאבים והיכולות שלהם היו מוגבלים. בכפרים הקטנים עשו האזרחים דין לעצמם, ובמקרים רבים פירוש הדבר היה ליישם ״עין תחת עין״ באופן מילולי למדי.
במאה התשע־עשרה, עם הקמת המשמר האזרחי — גוארדיה סיביל — ב־1844, חל מפנה עמוק בביטחון הציבורי. בהשראת מודלים אירופיים כמו הז׳נדרמים הצרפתים, נועד המשמר האזרחי לשמור על הסדר באזורים הכפריים, שבהם כנופיות שוד והברחות היו בעיות חמורות. דמותו של איש המשמר עם כובעו התלת־קרני האופייני הפכה לסמל סמכות בכל הארץ. תפקידו היה לא רק להגן על האזרחים מפושעים אלא גם להפעיל שליטה פוליטית, בעיקר בתקופות של חוסר יציבות חברתי ופוליטי.
במהלך הדיקטטורה של פרנקו נשלט הביטחון ביד ברזל בידי המדינה. המשטרה, המשמר האזרחי וכוחות ביטחון אחרים פעלו לא רק כמגיני הסדר הציבורי, אלא גם כזרועות הדיכוי של המשטר. חירויות האזרח היו מוגבלות מאוד, והמעקב היה עניין מתמיד. במובנים רבים, מערכת הביטחון באותה תקופה לא נועדה להגן על האזרחים אלא לשלוט באוכלוסייה.