כיום נחשבת מערכת הבריאות הספרדית לאחת הטובות בעולם, לפחות בתיאוריה. מערכת הבריאות הציבורית מספקת כיסוי כמעט אוניברסלי, ואיש לא יניח לכם למות בפתח בית חולים מפני שאין לכם ביטוח. יתרה מכך, המודל הספרדי יוצא לארצות אחרות כדוגמה ליעילות, אבל כמו תמיד, דבר אחד הוא מה שהדוחות מספרים ודבר אחר הוא מה שחווה האדם מן השורה.
חדר ההמתנה במיון הפך למעין ״ספא חברתי״. אתם נכנסים בתקווה לטיפול מהיר, אבל מהר מאוד מגלים שלמילה ״דחוף״ יש פרשנויות רבות. לידכם יושב מישהו עם שפעת, ובצד השני מישהו עם כאב בחזה שלא נראה שמדאיג אף אחד. וכאן אתם מגלים את היהלום האמיתי של מערכת הבריאות הספרדית: ההמתנה.
שעות על גבי שעות של המתנה, שגורמות לחדר מיון להרגיש כמו שילוב של טיפול פסיכולוגי וסבלנות נזירית. בזמן שאתם יושבים באחד הכיסאות הלא נוחים האלה, אפשר להרהר בחייכם, בהחלטות הגרועות שלכם, ובשלב מסוים אולי אפילו למצוא שלווה פנימית. כי במערכת הבריאות הספרדית ההמתנה הפכה לחלק מהחוויה.
ואף שרשימות המתנה אינן ייחודיות לספרד, כאן יש להן נופך מיוחד. קובעים לכם תור לניתוח שגרתי, ואתם מבינים שבזמן שנותר עד שתיכנסו לחדר הניתוח הייתם יכולים ללמוד שפה חדשה או לסיים את הרומן ההוא שהשארתם באמצע. רשימות ההמתנה הן כמו הקפה בספרד: בלתי נמנעות, ובמקרים מסוימים גם ארוכות. ובכל זאת, איש אינו מכחיש שברגע שכבר מטפלים בכם, אנשי המקצוע הם מהשורה הראשונה. הבעיה היא להגיע לשלב הזה.
המחסור בכוח אדם בבתי חולים ובמרכזי בריאות הוא בעיה שלא נראה שיש לה סוף. הקיצוצים התקציביים ותנאי התעסוקה המעורערים גרמו לאנשי רפואה רבים לחפש הזדמנויות מחוץ לגבולותינו. יש אירוניה בכך שבספרד מכשירים רופאים ואחים איכותיים, אבל רבים מהם עובדים בסופו של דבר בארצות שבהן תנאי העבודה טובים בהרבה.
איור מקורי שנוצר בבינה מלאכותית; פרשנות אמנותית ולא צילום תיעודי.
כמובן, אי אפשר לדבר על בריאות בלי להזכיר את ״שחקני המשנה״ של המערכת: רופאי המשפחה. אותם גיבורים שקטים שנדמה שנושאים את משקל העולם על כתפיהם, ופוגשים ביום אחד יותר מטופלים מכפי שמומלץ לכל בן אנוש. יום טיפוסי שלהם מורכב ממתן מרשמים לאיבופרופן כמעט לכל מכאוב, ומדי פעם מעצה נבונה שרק שנות ניסיון יכולות להעניק. הם כמו המלצרים שזוכרים את הקפה האהוב עליכם, אלא שבמקרה הזה הם זוכרים שלפני חודשים אבחנו אצלכם כאב גב תחתון כרוני.