לדבר על הבריאות בספרד זה כמו לספר סיפור שמתחיל בשחור־לבן ונגמר בחדות גבוהה, עם הרבה תפניות בעלילה בדרך. בעבר, כשמישהו חלה, לא היו אפשרויות רבות: או שהחלמתם או שלא. לא היו בתי חולים גדולים או שירותים מתמחים; במקומם מצאתם מרפאים עממיים שהמליצו על חליטות צמחים או על טיפולים שהיום היו מעוררים חלחלה. אם היה לכם מזל, גרתם ליד מנזר שבו הנזירות טיפלו במחלות בהתלהבות רבה יותר מאשר בידע רפואי.
לפני המאה העשרים שירותי הבריאות היו מפוצלים. לאליטות, כמובן, היו רופאים פרטיים שטיפלו בהן בנוחות ביתן. השאר, מי שלא זכו למזל כזה, פנו לבתי חולים לצדקה או פשוט קיוו שגופם יתגבר על המחלה בעזרת מעט סיוע מן הטבע. מגפות קטלו אוכלוסיות שלמות, ותוחלת החיים הייתה נמוכה, לא רק בשל חוסר ידע אלא גם בשל המחסור בהיגיינה.
הכול החל להשתנות עם התיעוש ובעיקר עם הקמת מערכות הביטוח הסוציאלי הראשונות במאה העשרים. אף שהטיפול הרפואי היה בסיסי, התחילו להבין שמדינה מודרנית אינה יכולה לשגשג אם אוכלוסייתה ממשיכה להיכנע למחלות שבמקומות אחרים כבר הוכחדו או לפחות רוסנו. בשנות הארבעים, עם הקמת ביטוח החולי החובה — SOE — נולד מה שאפשר לכנות הזרע של מערכת הבריאות הציבורית המודרנית בספרד. אבל כמו כל דבר בארץ הזאת, הדברים התקדמו בקצב של צב.
הגישה לטיפול רפואי נעשתה דמוקרטית יותר בהדרגה, אבל ההבדלים בין אזורים עירוניים לכפריים היו ברורים. אם גרתם במדריד או בברצלונה, סביר שהייתה לכם גישה לייעוץ רפואי סביר; אבל אם התגוררתם באיזה כפר נידח בלה מנצ׳ה, הסיכוי שלכם לקבל טיפול רפואי מומחה היה רחוק כמו הסיכוי למצוא חיים במאדים. זו הייתה תקופת מעבר והתקדמות ברפואה, אבל גם תקופה של אי־שוויון אכזרי.