וכך הגענו להווה, שבו החינוך בספרד הפך לרכבת הרים של חידושים טכנולוגיים וקיצוצים תקציביים. בתיאוריה, היינו אמורים להיות במאה העשרים ואחת עם כל הפלאים שהבטיחו לנו: לוחות דיגיטליים, מחשבים ניידים, מורים שמשתמשים באפליקציות לעריכת מבחנים ואפילו בינה מלאכותית לבדיקת שיעורי בית. המציאות, לעומת זאת, מורכבת קצת יותר.
בבתי ספר ציבוריים רבים, אותם ״לוחות דיגיטליים״ מפורסמים הם יותר פיסות גרוטאה שלא עובדות כראוי מאז שהטכנאי התורן העיף בהן מבט לפני שש שנים. ועל התקציבים בכלל אין מה לדבר. כאן אמנות ההוראה האמיתית הופכת למעשה להטוטנות: המורים צריכים לחולל נסים עם משאבים שלא רק שאינם מספיקים, הם גם מגיעים באיחור. אתם יכולים להיות המורים החדשניים בעולם, אבל אם אין לכם אפילו מספיק גיר, השיעורים שלכם ימשיכו להיראות כאילו נשלפו מימי הביניים.
הבעיה אינה רק בכלים אלא גם בתוכניות הלימודים. בכל פעם שהממשלה מתחלפת, חוק החינוך מתחלף, כאילו עתיד הילדים תלוי באידאולוגיה הפוליטית התורנית. כאילו נגזר עלינו להמציא מחדש את הגלגל מדי ארבע שנים. היום המורים צריכים להתמודד לא רק עם התלמידים, אלא גם עם הבירוקרטיה, עם הורים ביקורתיים יתר על המידה ועם מערכת שנדמית כמתוכננת להקשות על חייהם.
יום טיפוסי בבית ספר ציבורי הוא כמו פרק בקומדיית מצבים שבו כל הדמויות נמצאות כל הזמן על סף התמוטטות עצבים. מספר התלמידים לכל מורה גבוה כל כך, שהמורה האומלל מרגיש יותר כמו פקח טיסה מאשר מחנך, בניסיון לשמור על הסדר בכיתה שבה כל תלמיד כאילו נמצא בעולם משלו. שכן בספרד החינוך נראה יותר כמו מרוץ סיבולת למורים ולתלמידים, שבו המטרה היא פשוט לשרוד את שנת הלימודים.