לדבר על החינוך בספרד זה כמו לפתוח תיבה מלאה בזיכרונות, באבק ובמעט געגועים. אנחנו חוזרים לתקופות שבהן המורים היו דמויות סמכות אמיתיות, הראויות לכבוד כמעט נזירי. בשנות החמישים והשישים הכיתות היו מה שהיום היינו מכנים ״מינימליסטיות״, אבל בלי שום יומרה אסתטית: שולחנות עץ, לוח ירוק וגיר, ומורה שבאותה מידה היה יכול ללמד אתכם מתמטיקה או לדחוף לכם את הקטכיזם.
בית הספר הציבורי היה המעוז הגדול של החינוך הבסיסי, אם כי לאליטות היו תמיד בתי הספר בתשלום, שבהם ילדים למדו לא רק לקרוא ולכתוב אלא גם לרקוד ואלס ולהשתמש נכון בסכו״ם. ואף שהמודל החינוכי נראה נוקשה, איש לא הופתע מכך שמורה השתמש בסרגל לא רק למדידה אלא גם להטלת משמעת. זו הייתה תקופה שבה שינון זכה להערכה רבה יותר מהבנה: לא היה חשוב שתבינו למה כדור הארץ עגול, אלא שתדעו לומר זאת בלי לגמגם.
ובכל זאת, הייתה בכל זה אירוניה גדולה: אף שמערכת החינוך קידמה ציות וכבוד, בסופו של דבר כולנו ידענו שהמורה השכונתי קרוב יותר לרודן קטן של החצר מאשר למחנך פתוח מחשבה. אלה היו השנים שבהן כישלון לימודי לא היה קיים, כי ״אם לא עברת, זו אשמתך״. ואם נכשלתם, מוטב היה להתכונן לדרשה בבית, שלעומתה חמש שעות מתמטיקה היו נראות כמו טיול בפארק.