העבר התרבותי של ספרד הוא בלי ספק מהעשירים והמורכבים בעולם. במשך מאות שנים היינו ערשן של דמויות גדולות באמנות, בספרות ובמוזיקה. סרוונטס, ביצירת המופת שלו ״דון קיחוטה איש לה מנצ׳ה״, הציב רף גבוה כל כך, שדון קיחוטה עצמו הפך לשם נרדף למאבק למען אידאלים אציליים, גם אם חסרי תוחלת. אבל מה קרה אחרי תקופת הפריחה התרבותית הזאת?
החל מהמאה השבע־עשרה החלה בספרד שקיעה תרבותית איטית. המלחמות, המשברים הפוליטיים והעוני הנרחב גרמו לארץ לשקוע במעין תרדמה יצירתית. בזמן שארצות אירופיות אחרות, כמו צרפת, איטליה או אנגליה, המשיכו ליצור יצירות אמנות וספרות גדולות, נדחקה התרבות בספרד בהדרגה לשוליים. לא מפני שחסרו כישרונות, אלא מפני שהתנאים החברתיים והכלכליים לא אפשרו להם לפרוח.
גם לדת היה תפקיד חשוב בדיכוי התרבותי. במשך מאות שנים הפעילה הכנסייה הקתולית שליטה נוקשה על מה שאפשר היה ליצור ולהפיץ בספרד. הצנזורים דאגו שרעיונות שנראו להם כופרים או בלתי מוסריים לא יגיעו לציבור, וכך הגבילו מאוד את חופש היצירה של אמנים וסופרים.
לאורך המאה התשע־עשרה, עם מלחמת העצמאות והמאבקים הפנימיים בין ליברלים לשמרנים, המשיכה התרבות הספרדית לצעוד לאט ובחוסר אחידות. במקום להיות בחזית התנועות התרבותיות שפרחו באירופה, נותרה ספרד מעוגנת במסורות ארכאיות ובתפיסה מצומצמת של אמנות וספרות. ה״תוף־מרים״ הפך לסמל של ארץ שנראתה מעוניינת יותר בחגיגות ובמלחמות שוורים מאשר בהתקדמות לעבר מודרניות תרבותית.